סונול ישראל בע" נ' טיולי השלושה תיור בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

מונחת בפני בקשה למתן הוראות מטעמו של המנהל המיוחד של חברת טיולי השלושה תיור בע"מ (להלן: המבקש והחברה, בהתאמה). עניינה המרכזי הוא אחד: מהו הדין, כאשר חייב פושט רגל שגם מעבידו נקלע לחדלות פירעון, זכאי לתקבולים על-סמך פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. האם דין התקבולים לעבור ישירות לחייב, כעמדת החייב והמוסד לביטוח לאומי, או שמא קמה לנאמן בפשיטת הרגל זכות לדרוש כי הכספים יועברו ישירות אליו?

הסוגיה קשורה הלכה למעשה להתנגשות דינים.

א.מחד גיסא, עומד העיקרון היסודי נשוא דיני פשיטת הרגל, כי כל נכסיו של החייב, למעט רשימת חריגים הקבועה בפקודה עצמה, מוקנים לנאמן. זאת ואף זאת; אין חולק, כי במידה ומעבידו של החייב לא היה קורס, אלא משלם שכר-עבודה או פיצויי פיטורין כסדרם, אין ספק כי החייב לא היה פטור מהעברת הסכומים הללו לנאמן, בכפוף כמובן לדין המחייב כי סכום המאפשר קיום נאות ברמה בסיסית יוותר בידיו. זאת, בין היתר, אף על בסיס ההלכה, כי הדינים המגינים על פיצויי פיטורין וכיוצא באלו מפני הליכי חדלות פירעון, מיועדים להגן על הסכום מפני נושי המעביד, אך לא מפני נושיו האישיים של העובד עצמו.

ב.מאידך גיסא, עומד נוסחם הפורמלי של סעיפים בחוק הביטוח הלאומי, אשר נראה כי במקורם מיועדים להגן על קצבאות אחרות, כגון קצבת זקנה או קצבת נכות, ואשר שוללים למעשה את יכולת בעל התפקיד בפשיטת הרגל לדרוש אותם לטובת הנושים. אלא מאי? דיני פשיטת הרגל מפנים לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, האוסר על העברה, או עיקול של גמלאות. זאת ועוד; סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "גמלה" לא תוקנה לכונס הנכסים הרשמי או לנאמן בפשיטת הרגל. זאת, כאשר ההגדרה הרחבה ל"גמלה" לפי סעיף 1 לאותו חוק, יכולה בהחלט להתפרש ככוללת אף גמלאות לפי סעיף ח' לחוק הביטוח הלאומי.

המוסד לביטוח לאומי מפנה, במסגרת תגובתו, לפסק-דינה המפורט של כב' השופטת ד.סלע בפש"ר (חי) 591/02 בש"א 9685/06, שם נידונה בהרחבה אותה התנגשות דינים; זאת, כאשר הנכסים המוגנים מעיקול בפקודת פשיטת הרגל אינם כוללים פיצויי פיטורין ושכר-עבודה, ואין ספק כי הגימלה נשוא פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי אינה אלא תחלוף לשני אלו, הא ותו-לא. ניכר, כי אף כב' השופטת סלע עומדת היטב על הבעייתית בכך, כי פרשנותו הגורפת של סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי כחל על גמלה לפי סעיף ח' לאותו חוק, אף שעניינה שונה לחלוטין מהגמלאות ה"קלאסיות", יוצר עיוות לפיו השאלה, האם יועברו דמי שכר העבודה ופיצויי הפיטורין לנאמן, אם לאו, הופכת להיות פרי הסוגיה המקרית (ביחס לשאלה זו), האם קרס המעביד אם לאו; ומדוע צריך עובד שמעבידו קרס, ואת המגיע לו ממנו הוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי, לעמוד במצב עדיף על עובד שמעבידו סולבנטי, או שנקלע לפירוק אך יש בקופתו בכדי לשלם את דיבידנד בגין חובות עובדים, בלא לפנות לפרק ח' הנזכר לעיל?

אלא, שחרף האמור לעיל, מגיעה כב' השופטת סלע למסקנה כי נוסחו הגורף של סעיף 311 הוא הגובר, בסופו של דבר. זאת, באשר סעיף 188 לחוק המוסד לביטוח לאומי מגדיר את הגמלה על פי פרק ח' כ"שכר עבודה" – אך זאת בכפוף להוראות חוק המוסד לביטוח לאומי. זאת, כאשר אף פקודת פשיטת הרגל מפנה לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי (גמלה אינה ניתנת להעברה ולעיקול), ובמשתמע, לשיטת כב' השופטת סלע, אף לסעיף 311. אי לכך, קובעת כב' השופטת סלע בסופו של דבר כי אף שהיא מודעת היטב לבעייתיות שבדבר, אין היא רואה מקום לסייג את תחולת סעיף 311 לחוק המוסד לביטוח לאומי, ועל הנאמן לפנות לכלים אחרים לפקודת פשיטת הרגל.

מהו, אם כן, הדין הראוי?

אין ספק, כי מטרה יסודית ועקרונית בכל האמור בפרשנות של פקודת פשיטת הרגל, הינה להימנע מיצירת "חורים שחורים" אשר בהם ניתן יהיה להשתמש בכדי להעלים כספים מנושי החייב, וזאת בלא שתהא לדבר הצדקה מהותית בדין. אכן, אין חולק כי קצבאות תקופתיות כגון קצבת נכות או קצבת זקנה הוצאו במכוון מהישג ידו של בעל התפקיד, והמחוקק הביע את רצונו המפורש, ובצדק, כי לא ישללו אף מידי זכאי שהפך פושט רגל. אלא מאי? נקל לראות, כי לפי הגיונם של דברים, לא כזה הוא דינה של קצבה לפי סעיף ח' לחוק הביטוח הלאומי, שהינה מתן סכום חד-פעמי, כתחלוף לזכויות אשר לכשעצמן אינו מוגנות מהקניה לנאמן, ואשר אף כב' השופטת סלע הבהירה הבהר-היטב, כי אין קשר הכרחי בינן לבין יכולתו של החייב להתקיים קיום בסיסי בכבוד.

לא זו בלבד, שפרשנות אשר תהפוך את גורל כספי השכר ופיצויי הפיטורין לתלוי ביד המקרה (האם קרס המעביד אם לאו), אינו מתיישב עם ההיגיון, הרי שאף הפתרון המוצע – התחשבנות עם החייב דרך מוסד התשלומים החודשיים, הינו רחוק מלהשביע רצון. זאת, באשר דווקא החייבים הבעייתיים יותר, אלו הפועלים בחוסר תום-לב ואינם ממלאים אחר הוראות הדין, עשויים שלא לשלם את התשלום החודשי המוגדל, להבריח את הסכום שהתקבל בדרך כזו או אחרת, או להעלות טענות מן הגורן ומן היקב בכל הנוגע להרעה "פתאומית" במצבם דווקא בשלב זה (זאת, באשר מוסד התשלומים החודשיים נקבע לפי מגוון פרמטרים), ועוד כהנה וכהנה.

שקלתי והתלבטתי רבות ביני לביני, בכל הנוגע לתוצאה הראויה, וכיצד ניתן "לרבע את המעגל", ולהגיע לפתרון אשר ימנע פתיחת פרצה בדיני פשיטת הרגל מחד גיסא, ואשר לא יראה כסותר חקיקה מפורשת מאידך גיסא. אין לי אלא להצטרף במלוא הכבוד לאמירתה של כב' השופטת סלע, לפיה ראוי היה כי המחוקק יתערב ויסדיר את אותו 'דיסוננס' בדין, באורח שימנע את ניצולו לרעה, ויאפשר פרשנות הרמונית יותר של דיני פשיטת הרגל ודיני המוסד לביטוח לאומי.אלא שבכך לא די, וכל עוד לא הוסדרה סוגיה זו, אין בית המשפט יכול "לגלגל את עיניו השמימה" ולאפשר מצב בלתי ראוי, אשר יפר את מערכת האיזונים הפנימית של פקודת פשיטת הרגל.

סוף דבר; דומה כי הפתרון הראוי הינו דרך ביניים. מחד גיסא, מוכנה אני להשלים עם העובדה, כי המוסד לביטוח לאומי רואה עצמו אנוס לנהוג לפי סעיף 311 לחוק, ולהעביר את הכספים לחייב. מאידך גיסא, וודאי וודאי שחוק הביטוח הלאומי אינו מכוון, ואף אינו יכול, לפגוע בשיקול דעתו של בית המשפט בכל הנוגע למערכת היחסים הפנימית שבין בית המשפט, החייב והנאמן, במסגרתה מוסמך בית המשפט ליתן לצדדים כל צו המוכר בדין בכלל, ובדיני פשיטת הרגל בפרט; זאת, בין היתר, אף בכדי לאכוף על החייב את דיני פשיטת הרגל, כולל ובעיקר העברה של כל הנכסים והכספים אשר אינם דרושים לו לשם קיום, או שאין עליהם מגבלה אחרת פרי דיני פשיטת הרגל. זאת ועוד; מרגע בו מילא המוסד לביטוח לאומי את חובתו והעביר את הכספים לחייב, הרי שממילא הוא 'יוצא מהתמונה', ואין הוא עוד צד או בעל מעמד בכל הנוגע למהלכם של הכספים מכאן ואילך. ממילא, הופך אף חוק הביטוח הלאומי לבלתי רלוונטי הלכה למעשה, באשר כעת אין עסקינן עוד אלא בחייב שקיבל כספים (בגין עילות שאינן מוגנות על-פי דיני פשיטת הרגל), הניצב אל מול הנאמן ובית המשפט.

אי לכך, אני מחליטה כדלקמן: על הביטוח לאומי להעביר את הכספים לחייב, וזאת תוך שהוא מדווח לנאמן ולכונס הנכסים מבעוד מועד על ההעברה, וזאת לא יאוחר מ-24 שעות טרם ביצועה בפועל. במקביל, הנני מפעילה את סמכותי על-פי דין, ומורה לחייב להעביר לנאמן לאלתר את כל הכספים שיקבל מן המוסד לביטוח לאומי, וזאת לא יאוחר מ-24 שעות לאחר קבלתם. כמו כן, ובלא לגרוע מן האמור לעיל, ניתן בזאת צו לאיסור כל דיספוזיציה או שימוש מכל סוג ומין באותם כספים, מרגע בו יועברו מן המוסד לביטוח לאומי אל החייב. זאת, מלבד העברתם לאלתר על-ידי החייב לקופת הנאמן. לא יעשה כן החייב, הרי שתהא בכך לכאורה הפרת החלטה שיפוטית, ועילה להפעלת הסנקציות הקבועות בדין, לרבות אפשרות לשקול שימוש בסעיפים המתאימים שבחלקה הפלילי של פקודת פשיטת הרגל. פתרון זה, דומה כי הוא מאזן באורח הראוי ביותר בין הצורך לכיבוד הוראתו הפורמלית של סעיף 311 מחד גיסא, לבין מניעת יצירתן של פרצות בפקודת פשיטת הרגל מאידך גיסא. זאת, יותר משימוש בכלי העתידי והעמום של התשלומים החודשיים, שהוא בעייתי בהרבה וקל יותר לעקיפה בדרכים כאלו ואחרות.

אעיר, בשולי הדברים; עיינתי בטענות החייב כי הוא נזקק לכספים נוכח הפינוי הקרב והולך, לכאורה, של דירתו. לעניין זה, די אם אעיר כי לא זו האכסניה הנכונה לדון בדברים. אין ספק, כי החייב רשאי, אם הנסיבות הולמות זאת, להגיש בקשה למימון דיור חלוף – ובמידת הצורך, אם תמצא הבקשה מוצדקת, יהא על הנאמן לסייע לו בכך, הכול בכפוף לדין. אלא, שוודאי שאין באפשרות עתידית להגשת בקשה כזו כדי להפוך את היוצרות, ולמנוע מן הנאמן קבלת כספים להם הוא זכאי בהתאם לדיני פשיטת הרגל, מחד גיסא, ומאידך גיסא לאפשר לחייב לצבור לעצמו "קופה", כמימון לקראת פינוי קרב והולך, שאף הוא תוצאה של הליכי פשיטת הרגל כנגדו, כל זאת על דרך של "סעד עצמי".

אי לכך, דין בקשת הנאמן להתקבל חלקית, הכול כאמור בהחלטתי זו. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח שבט תש"ע, 02 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: